שופך קצת את הדברים שעוברים לי בראש:

היינו אתמול בלילה עם חברים יצאנו לבלות. מהסתכלות מהצד על כל מה שקורה, אני די התאכזבתי. האווירה הייתה בהתחלה סבבה והכל, אבל באיזשהו שלב אתה מתחיל להבין: "אני כבר לא צעיר, אני כבר בן 29, וזה ממש לא אמור להיות חלק מהחיים שלי."

כשאני רואה בחורות שנראות ממש ממש טוב, ואני יודע שאני לעולם לא אוכל להיות איתן, זה הורג אותי. כי זה לא משנה מה תלבש, זה לא משנה כמה נחמד אתה, ולא משנה מאיפה באת, ברגע שאין לך את ה"לוק" המושך, אין לך סיכוי. אתה תקוע בפאקינג כיכר. אין לך לאן ממש לפנות. אז כשראיתי שאין שם שוב דבר, ושאין באמת את מי להכיר ישבתי בצד ועישנתי את הנרגילה.

מההסתכלות על החיים שלי מהצד, אפשר לומר שלא השגתי יותר מדי. כל מה שחלמתי עליו לא ממש התגשם, כל מי שרציתי להיות איתה (וחלק גדול מאותן הבנות יודעות על כך) לעולם לא יהיו איתי. כי אין לי דבר להציע להן. כל מה שאני יכול להציע זה להיות בחור נדיב, רחב לב, ובעל חוש הומור. אבל אני יודע שזה פאקינג לא מספיק. אין לי את המראה הנדרש, שיגרום לבחורה להגיד: "וואו, זה מישהו שאני רוצה לצאת איתו." ולבוא אליו בעצמה ולרקוד איתו (אחד האנשים שהיה איתנו במסיבה בנות נפלו עליו כי הוא נראה טוב, זה אומר לי את כל אשר אני צריך לדעת), להתמזמז איתו, להתחבק איתו וכול'.

אולי באמת הדור שלי זה דור מתסכל, ודור שקשה למצוא בו טיפה קטנה של אהבה ויד מלטפת. כל מה שנשאר לי זה לקוות שאולי בעוד חמש-עשר שנים יבוא גם הזמן שלי למצוא אהבה, כי בינתיים אני ימשיך להסתכל מהצד על הבחורות שהייתי רוצה להיות איתן, אבל בחיים לא אהיה.