פבל סצ'קובסקי/המתיקות שבעיוורון

מסתכל מצד לצד, העולם כה מלוכד. התחושות של הפחד, הכאב של הלבד, הכל נמצא אצלי ביד.

החיים נתנו לי ערך, ונתנו לי ללכת בדרך. החיים שינו אותי, בנו אותי מחדש ולכדו אותי.

והנה את באת ושינית את הכל, ועכשיו אני יותר לא אסבול. את סוגרת את עיניי ולוקחת ממני את כאביי, ואת מביאה אליי את המתיקות של העיוורון.

החיים כה קשים בשביל כולם, החיים לא שווים וזה החוק של העולם. אנשים שונאים ומנסים לאהוב, אנשים לא מבינים שהם כבר לא ממש קרוב.

והעולם השתנה,שקרים ומזימה, מה שנשאר זה את התקווה. את מגיעה וגורמת לי לשכוח, את כל הכאב, כי כבר נגמר לי הכח.

והנה את באת ושינית את הכל, ועכשיו אני יותר לא אסבול. את סוגרת את עיניי ולוקחת ממני את כאביי, ואת מביאה אליי את המתיקות של העיוורון.

ואת היחידה שאי פעם אהבתי, את היחידה שהבינה אותי, את היחידה שבשבילה אני חי, את כל הסיבה של ימיי.

והנה את באת ושינית את הכל, ועכשיו אני יותר לא אסבול. את סוגרת את עיניי ולוקחת ממני את כאביי, ואת מביאה אליי את המתיקות של העיוורון.